שחר אדום- סין

סרטון בפייסבוק על מפגש בין חיילים בודדים והאימהות שלהם משחרר לי דמעה חנוקה. היום זה היום הזה שתמונות של גיבורים יקרים מופיעות לי בפיד. אחד מהם, רז, מלווה אותי כל יום כשמה האמצעי של אשתי. העצב הזה, הלאומי, הגדול ומלא הפאתוס. מחזיר אותנו לפרופורציות. לשמחתנו, היום המאבקים שלנו בעיקר כלכליים. כלומר, שאלות של כמה ניתן להרוויח או להפסיד. האם שווה או לא להשקיע בדירה בעיירת פיתוח. כל זה כמו משחק. לא באמת מסכן חיים. הקיטור שאנו מוציאים והיכולת המדהימה לחיות חיים מלאים ולבכות על מה שאין, זוהי זכות שלא ניתנת למדידה וצריך להודות עליה כל יום. להודות לגיבורים שנפלו, למדינה, לצבא, לשלטון הדמוקרטי המאפשר לכל קבוצת שוליים להשמיע את קולה.

שף מצרי שאל אותי השבוע, "אתה יכול לדבר חופשי בישראל? כי אצלנו יש מה שחושבים ויש מה שאומרים". אצלנו אפשר להגיד הכל ואפשר להתלונן, אבל חשוב שלא לשכוח שיש מי ששומר בשער. לעיתים, ישנו בלבול בין "אני יכול לדבר במדינה שלי על מנת להציף דברים" לבין אסייג ואומר, לתחושתי, אנטי לאומיות.

נחזור רגע לדאגה הכלכלית, רק לאיש עשיר יש בושה לבקש. לאדם רעב בושה זוהי פריבלגיה של בטן מלאה. מאוד. גם ברמה המדינית, אנחנו צריכים לזכור כי בזכות העם הזה, הצבא הזה והאחדות הזו לאורך השנים, אנחנו מצליחים להיות עשירים בלאומיות ותחושת ביטחון.

הרצון לעצמאות אישית ופרטנית והיכולת להתנער מהמדינה, מזכיר נער מתבגר הדוחה את הוריו בצעדיו הראשונים בגילאי ההתבגרות, אך גם הוא בשעת צרה יפנה להוריו כי הבטחון שלו מגיע משם. גם אם הוא אומר שלא. לא סתם רגשי הלאומיות גואים בזמן מלחמה או מבצע צבאי, אנשים מבינים שכל מה שיש להם בסכנת קיום וחוזרים לחסות בצלה של המדינה שתגן עליהם. ככל שהביטחון על כל סוגיו עולה בזכות המדינה, כך הרצון של הפרט להשתחרר מחבליה.

הייתי שמח לו היינו קצת פחות קוטביים בנושא הזה, ולומדים להעריך את מה שיש, כשיש. ללא הטפות מוסר והרבצות תורה, הרי גם לי יש את החסרונות הברורים שלי, כאדם, כהורה, כאזרח ותושב חוץ. הנופלים נפלו לשם מטרה מסויימת, לשמור על הגבולות שלנו, להעניק לנו שטח עצמאי בטוח למחייה. לפני שנת 48, היינו עם של נוודים, עם אשר במשך שנים קיבל גזרות מלמעלה בפאסיביות של אין-ברירה. עם שיש לו היסטוריה ארוכה כגלות, אך בלי אדמה לנוח עליה. הייתה שואה, הייתה תקומה ועכשיו אנחנו צריכים גם לדעת לשמר שגרה.

https://madadaosher.blog/